המאמר מתייחס למענה הניתן לצרכים הרגשיים והחברתיים של החירשים בקהילה שלהם, קהילת החירשים, ועל השינויים הטכנולוגיים המתרחשים בעשור האחרון, ככל שהשימוש בשתל שבלול (קוכלארי) הולך ונעשה נפוץ.
השאלה שהמאמר מבקש להתייחס אליה, היא האם התקדמות התפקוד השמיעתי המשופר שהטכנולוגיה מעניקה ללקויי השמיעה מסייעת להם לחוש פחות בדידות במגעיהם החברתיים והאחרים עם אנשים שומעים? האם הערכתם העצמית נעשתה בעקבות השמיעה המשופרת דומה לזו של אנשים שומעים?
המאמר בוחן את יתרונותיה של ההשתייכות לקהילת החירשים, את התמיכה וההקלה מהתמודדות עם המאמץ הכרוך בתקשורת, שהיא מעניקה להם.
בסיכום המאמר המסקנה היא שגם לאחר שיפור השמיעה דרך שתל שבלול (או מכשירי שמיעה לכבדי שמיעה) עדיין יש חשיבות וערך להשתייכות לקהילת החירשים, כיוון שההתמודדויות עם קשיי התקשורת אולי פוחתות אך לא נעלמות אחרי שתל שבלולי.
רבים מהחירשים נמצאים גם בקשרים חברתיים עם אנשים שומעים.
קבוצת האנשים המבוגרים והצעירים שיש להם שתל הולכת ומתגבשת לקהילה בפני עצמה, שלדעתי היא פחות סגורה. הגמישות בגבולותיה של ה"קהילה" החדשה קשורה לדעתי ליכולת פיזית (שמיעתית) טובה יותר לתקשר גם עם אנשים שומעים.
אני חושבת שהצרכים של כבדי השמיעה שונים מאלה שעולים בקהילת החירשים, בגוונים ולא בצבעים. ההתמודדות של אדם כבד שמיעה מורכבת, ועדיין אני לא חושבת שהפתרון הוא הסתגרות בתוך קהילה וויתור על קשרים חברתיים ותעסוקתיים ואחרים גם עם אנשים שומעים, כמו גם לא המנעות מקשרים חברתיים ואחרים עם כבדי שמיעה או חרשים אחרים. הפתרון בעיני הוא אישי, כל אדם ומה שמתאים לו.
הפוסט נכתב ע"י יעל הלוי, ביבליותרפיסטית וראש הצוות לטיפול בחרשים וכבדי שמיעה במרכז קהילתי לבריאות הנפש ביפו, כתגובה למאמר של ד"ר מרים לווינגר. הפוסט נלקח מהבלוג של יעל באתר 'אביליקו'.